תיאור מקרה של טיפול משפחתי
הגיעו אלינו למכון זוג הורים בשנות ה-40 לחייהם, עם שתי בנות בכיתות ג' ו-ד'.
הם פנו לטיפול בגלל בעיות התנהגות של הבנות, המופיעות רק בבית ולא בבית הספר.
בפגישה הראשונה, הם סיפרו שהאב חוזר מהעבודה בשעות הערב, כך שבשעות אחר הצהריים, האם היא זאת שנמצאת בבית עם הבנות, וקשה לה מאוד להביא אותן למצב של שיתוף פעולה: הן לא מקשיבות לה, מתעלמות מבקשותיה ודרישותיה, מרבות לריב ביניהן ולעיתים מתחצפות.
במצבים כאלה, האם כועסת, צועקת עליהן ומנסה להביא אותן למלא אחר ציפיותיה, שאינן גבוהות במיוחד. היא הביעה תסכול רב ואף התוודתה כי יש לה רגשום אשם רבים על התפרצויות הכעס שלה ועל כך שאינה מצליחה להביא את הבנות לשתף עמה פעולה.
שתי הבנות הן תלמידות טובות, מקובלות ואהובות על צוות ביה"ס ועל חברותיהן.
בפגישה הטיפולית הראשונה ביקשתי מהמשפחה לתאר מה קורה בבית ומה הם רוצים לשנות, על מנת לקבוע את מטרות הטיפול.
הכלל היחיד שקבענו בחדר היה שכשמישהו מדבר כולם מקשיבים לו, ושלא משתמשים במילים גסות או העלבות.
האם החלה לפרט את קשייה עם הבנות.
האב אמר שהוא מרגיש שכשהוא מגיע הביתה עייף מהעבודה, הוא מיד נחשף למריבות, ומרגיש שאשתו מצפה ממנו להשתלט על הבנות.
הבנות אף הן סיפרו על המריבות ביניהן, וגם הדגישו שאימם כל הזמן צועקת עליהן.
ביקשתי מהמשפחה להכין ציור משותף; הם הצליחו לתכנן יחד את הציור ולשתף פעולה ביניהם, מה שנתן לי תחושה אופטימית לגבי היכולת שלהם להגיע לתקשורת טובה יותר וליחסים טובים יותר.
ניתחתי את המצב של המשפחה ממספר זוויות:
- הציפיות של ההורים זה מזה
- הצרכים של כל אחד מהם
- יחסי הכוחות ביניהם
- התקשורת שלהם עם הבנות ובין הבנות.
התמונה שהתקבלה, היא שהאם מרגישה שכל האחריות על חינוך הבנות מוטלת עליה, ושהיא אינה מקבלת תמיכה וגיבוי מבעלה. האב, לעומתה, מרגיש שהיא לא מצליחה להשתלט על הבנות ומצפה ממנו לעשות את זה, אך הוא לא מוכן לכך, בין השאר כי הוא מרגיש אשם על כך שהוא לא נמצא מספיק בבית והוא רוצה לפצות את הבנות על היעדרו. בנוסף, נראה שהוא חושב שהיא חלשה מדי ולכן הבנות מזלזלות בה.
חוסר הערכה של האב כלפי האם מורגש, מה שמחליש אותה עוד יותר.
כתוצאה מהמצב הזה, היחסים במשפחה היו קבועים ותקועים: האם מרגישה שהיא הדמות "הרעה" בעיני הבנות, והאב הוא הדמות "הטובה".
התחלנו לבנות תהליך בן מספר שלבים שמטרתו לחזק את ההורים כיחידה אחת , מותאמת ויעילה, בתהליך החינוכי של הבנות:
- בניית חזון של הורות משותפת, בו שני ההורים הצליחו לבנות מטרות משותפות, מעשיות ואפשריות.
- כתיבת מכתבים הדדיים לכל אחד מההורים לביטוי הצרכים שלהם, תוך הקשבה הדדית. האם הסבירה לאב שכשהוא משאיר אותה לבד בהורות היא מרגישה מתוסכלת וכועסת.
- שיחה על החוויות שלהם בתור ילדים; הסתבר שהאב חווה בילדותו חינוך נוקשה מאוד, עם "משמעת ברזל" וחשוב לו לתת לבנותיו חוויה שונה מאוד, כלומר, ילדות מאושרת.
- משחק משותף להבנה של כולם שמסר אחיד, משותף ומותאם של שני ההורים - נותן להם כוח מול הילדות.
- בדקנו עם ההורים והבנות מה הציפיות שלהם אלה מאלה, וכל הורה דירג את רמת החשיבות של כל סעיף (למשל - התארגנות בבוקר, הכנת שיעורים, שמירה על סדר וניקיון בבית, וכדומה).
בשלב זה, הבנות הצליחו להקשיב לשני ההורים ולהגיב בצורה קונסטרוקטיבית על כל פרט.
השתדלנו לא לבנות מעל הציפיות, כדי לא להכביד על ההבנה והיישום.
בנוסף, קבענו שבכל ערב האם תספר לאב איך הבנות עמדו בציפיות, תוך שימת דגש על כל הצלחה קטנה.
האב היה שותף פעיל בתהליך השינוי.
לאחר 10 מפגשים, היחסים בין ההורים והבנות השתפרו מאוד; האם הייתה רגועה ושמחה יותר, הייתה יותר פתיחות לדבר על רגשות במשפחה, והבנות למדו לפתור בעיות בכוחות עצמן לרוב.
הדבר המרגש באמת זה לראות את המשפחה פנויה להקשבה הדדית על החוויות היומיות שלהם, לשיחות פתוחות ולתכנון בילויים משפחתיים, תוך שיתוף מלא של הבנות.
כתבה י.ע. – פסיכולוגית חינוכית מומחית